נמאס מאנשי הכסא רוצים אנשי מעשה

השבת התחלנו לקרוא על בניית העם שלנו, אחרי שכל הפרשות האחרונות עסקו בתהליך בזריעת הזרעים לעם, מאדם וחווה אברהם ושרה והמשך, הגענו סוף סוף לתחילת הבניה של העם.
והאבסורד הגדול הוא איך אנו מתחילים להיבנות? אנחנו מוכרים את אחד מהאחים שלנו כי הוא לא מתאים לנו בראיה שלו בהתנהגות שלו בהתנהלות שלו, לאורח החיים שלנו , ולכן אנחנו מחליטים ל"היפטר" ממנו.
אנחנו בונים עם מתוך הרס של משפחה!

 

ככה התחלתי לכתוב את המאמר הזה לפני כחודש ימים, בתוך כדי לימוד של פרשות השבוע וחיבור לנעשה פה בארץ.

מאז הקשבתי הרבה, שמעתי המון והבנתי מעט.

לא שניתי את ההתחלה של הפוסט הזה מהסיבה היא שאני בטוח שככה הוא צריך להסתיים ושבסופו תחזרו לתחילת הדברים ותחברו את הכול למעגל אחד.

 

אנו נמצאים בתוך מערכת בחירות, עם שבחור לו את מנהיגיו ומקווה להתחיל מציאות חדשה טובה יותר מזו שהסתיימה לא מכבר.

אך בפועל מערכת הבחירות זהו מוציאה מאתנו את הכיעור, את הפילוג את שנאת האחר והערצת עצמי, כל התכונות אשר אני כהורה וכאדם סולד מהם ומנסה להתרחק מהם כמו מאש.

 

לאן הגענו? האם פתרנו את כל הבעיות הקיומיות שעכשיו נשאר להחליט האם כן חוק הנישואים או לא?

האם פתרנו את מצוקת העוני והאבטלה שיש לנו את הפריבילגיה להתעסק עם אירן?

האם העם מאוחד כדי שנתעסק האם יש פרטנר לשלום או אין?  האם פתרתם את בעיית הבדלי המעמדות במדינה שהדיון התנחלויות כן או לא הוא רלוונטי עכשיו?

 

מאסנו באנשי הכיסא רוצים אנשי מעשה.

 

זו הרגשתי, נמאס לנו מכל השרים וחברי הכנסת אשר דואגים לעצמם ולמקורבים שלהם, הלו! אתם נבחרי הציבור ולא נבחרי עצמכם, מתי לאחרונה דאגתם לרווחת האחר? מתי קידמתם מהלכים לצמצום הפערים, מתי לאחרונה השתדלתם להרבות שלום בתוך העם?

 

מעטים הם מכם חברי הכנסת שאנחנו כעם באמת אוהבים ולא משנה לנו מיקומכם על המפה הפוליטית, וישנם כאלה גם מימין וגם משמאל, לדוג' אילן גילון ממרצ , זבולון כלפא מהבית היהודי, אורי אורבף ז"ל , תמר זנדברג וכדו'.

אך מעטים הם מאוד (והאבסורד שהם באים משני קצוות המתרס).

מתי תתחילו להבין שלהנהיג עם, זה לא רק מלחמות עם האויב שמסביב, זה דבר ראשון לדאוג לעם שיהיה לו טוב!

נכון גם ביטחון חשוב ואפילו חשוב מאוד, ואני בטוח שגם מימין וגם משמאל אף אחד לא יגיע למצב שיפקיר את בטחון מדינת ישראל, יש לנו צבא הטוב והחזק בעולם וכעם אנחנו עומדים מאחוריו ואתו בכל הנדרש.

אבל לדאוג להורים שלנו שלא יחסרם להם דבר, מי ידאג לדבר חשוב זה?

מי ידאג לרווחת האחר? לצמצום פערים? בקיצור לטובת הציבור?

עוצמה של עם לא נמדדת רק באחדותו בעט מלחמה אלא עצמתו האמיתית נמדדת באחדותו ללא מלחמה.

 

ואני לא תמים תמיד יהיו ביננו חילוקי דעות וזה אך טבעי בין בני אדם, אבל לא ניתן לדון בהם בצורה מכובדת ומתורבתת?

אשר מכבדת את האחר ולא שמה את עצמי מעליו?

 

נכון אני אדם דתי ואיש ימין אך הדברים הללו חוצים מגזרים, אני נגד שמדירים נשים או להטיב"ים בדיוק כמו שאני מתעב שמדברים בצורה בוטה נגד ציבור שלם שגר בחבל ארץ מסוים.

 

השאלות האמתיות נשאלו , עכשיו אנו צריכים לבחור לנו הנהגה שתדע גם לתת את התשובות ולא רק מהפה ולחוץ אלא במעשים.

נכון אף מפלגה אינה מושלמת, אבל אנחנו קהל הבוחרים הכוח לשנות הוא בידיים שלנו, לדרוש מהמפלגות להן אנו נותנים את הקול שלנו לשנות את הדברים לעבוד בשבילנו ולא בשביל הכיסא והתואר.

 

בפרשת "משפטים" אומר יתרו (אשר הוא גוי וחותן משה) ההנהגה שאתה צריך לבחור לעם אתה צריך בהם 3 דברים.

1. אנשי חיל

2. יראי אלוהים

3. אנשי אמת ושונאי בצע.

בשביל מה צריך אנשי "חיל"? כמו שאתם מבינים לא מדובר באנשי צבע אלא באנשים שרוצים "ללכת מחיל אל חיל" זאת אומרת להתקדם ולקדם כל הזמן לעשות לפעול ולהשתדרג, לא להיות צמודים לכיסא אלא לפעול כל הזמן לטובת העם אותו הם מנהיגים.

 

ובחזרה לתחילת הדברים, לדעתי בתקופה הזאת הגענו לסוג של שפל מאין כמוהו, ויש מה שמוגדר בקבלה "שבירת הכלים"  זו סיטואציה שהמציאות הקיימת לא יכולה להכיל את כל התוכן הקיים ולכן "הכלי" נשבר.

עכשיו עמודות בפנינו 2 אפשרויות לכעוס על כולם ולהאשים את כולם בשבירת הכלי הזה (וכמובן לא את עצמנו כי אנחנו הכי...) או לקום יחד ולבנות כלי חדש אשר יוכל להכיל את התוכן הקיים בעולמנו.

 

אני מאמין ובטוח שמהשבירה הזאת יקום לו עם חזק יותר זה הכול תלוי בנו.

 

 

 

 

 

הקיצון היום קיצון מאוד

אחרי תקופה ארוכה ללא כתיבה, פוסט קצר

בתקופה האחרונה אנחנו מגלים 2 צדדים בציבוריות הישראלית.
הראשונה והיפה בינהם היא האחדות המדהימה ותחושת הביחד שרוב העם שותף לה.
השניה והמכוערת , זו הקצנת יתר של שני צידי המתרס, כאשר כל אחד ואחד מנסה להראות כמה הוא יותר קיצון.
והם קמים מימין ומשמאל ללא הבדל, הצל,גדעון לוי ועוד ועוד.

עד היום תמיד ניסיתי לברוח מאותו קיצון ולטעון שהרוב השפוי הוא זה שנותן את הטון ויוצר את המציאות, אבל התקופה האחרונה (מאז חטיפת הנערים)  לימדה אותי שיעור חשוב בחיים שהמציאות היום יומית מוכתבת על ידי אותו קיצון שעושה פעולה כזו או אחרת.
לדוגמא: ארה"ב שינתה את פניה מאז שקומץ אפסי (מבחינת אחוזים) הוריד את 2 המגדלים, הקומץ הוא זה קבע סדר יום.
ישראל 1995 נרצח ראש ממשלה על ידי קומץ שקבע לנו סדר יום חדש.
גרמניה של שנות ה30 המאוחרות הנאצים היו מיעוט.
ועוד אין ספור דוגמאות לעניין.

אז מה יש לנו לעשות?
לקום ולצעוק בקול גדול לא נגד הקומץ אלא להפוך את הקול השפוי לקול הנשמע , ליצור את סדר היום על ידו ולהשתיק על ידי אמירה ברורה את אותם קיצון ולנטרל אותם מהקהלה שלנו.
האם זה יעזור? 
לא יודע אבל אני בטוח שכל אחד מאיתנו ירגיש שהוא עשה את המקסימום כדי למגר את התופעה הזאת. ובכך נחזק את הצד השפוי.

ופניה לכל אחד ואחד ובמיוחד לתקשורת, אתם אלו שיוצאים נגד התופעה אבל בפועל אלו שמחזקים אותה ויוצרים מציאות שקל לה להשתמר, תסקרו את המקרים אבל בצורה אחרת שלא תיתן מקום לתופעה להתחזק ולגדול, הרבה בעזרתכם נצליח בזה.

עברה שנה והמון השתנה!

אחרי שהעברתי את ראש השנה בבית-אל אצל ההורים שלי, ואחרי אין ספור ויכוחים פנימים על המשך דרכה של הציונות הדתית ומפעל ההתישבות, ישבתי לי לבדי לסכם שנה.

השנה שחלפה היתה רוויה במאבקים בתוך הציונות הדתית ובתוך מפעל ההתישובת, בין אם זה בתחילת השנה שבו הוגש כתב אישום נגד הרב מוטי אלון, מראשי רבני הציונות הדתית ותומך נלהב של מפלגת הבית היהודי, אשר ברחו ממנו כמו מאש לאחר הגשת כתב האישום ולא עמדו מאחוריו בכלל.

תחילת הפריימריז במפלגת הבית היהודי, נסיקתם מעלה של נפתלי בנט ואיילת שקד, הדם הרע שלא משנה כמה שיגידו כל המתמודדים שאין,שיוצא מעל כל פרסום של כל אחד מהמתמודדים.

וכמובן איך לא גבעת האולפנה, מיגרון ובשנה הבאה גבעת אסף (ככול הנראה).

למרות כל מי שאוהב לכתוב שאולי השנה שעברה היתה תחילתו של "תור הזהב" הבאה של הציונות הדתית תרשו לי להגיד, הוא חיי באשליות.   התמודדות בפריימריז במפלגת הבית היהודי הציתה את הדמיון אצל רובנו, שהולך להיות פה שינוי ואולי הציבור הזה מוכן להתחיל לחלוק בהובלה של העם ולא רק בצבא או בחלקים של התקשורת ובנק' מפתח אחרות.

אלא גם הוא מוכן להתחיל להבין מה זה אומר להוביל עם.

אבל לאט לאט עולה מהשטח (דברים שהמנהיגים עצמם מטפטפים כל הזמן) הפחד מלהיות זה שיוביל, וחוזרים ורואים רק את עצמם ואת ה"דאגה" לציבור שלהם. אבל מי ידאג לנו? לחינוך שלנו? לעתיד שלנו? ועוד שאלות על עצמם.

כאשר הראיה של ש"ס כמודל לחיקוי טוב (תראה איך הם דואגים לציבור שלהם) לאט לאט הופכת להיות הראיה המרכזית.

אז אולי עדין לא הגיעה זמנו של ציבור זה, והפריימריז דווקא יגלו את זה למביני הדבר שבינינו.

בנוסף לחולשת המנהיגות בציבור והרצון להמשיך להיות "בינוני", בשנה שחלפה חטפה הציונות הדתית ומפעל ההתיישבות את המכה הכי קשה שקיבלה עד היום.
רבים מכם בודאי שואלים את עצמכם עכשיו על מה הוא מדבר? ומנסים לדלות מזיכרונכם משהו רציני שקרה.
אז באמת לרבים מכם זה היה לא משהוא משמעותי, ואני מדבר על פינוי "גבעת האולפנה", כאשר אני בטוח שרובכם לא הבינו את פשר השקט של הפינוי הזה והשקט הגדול שבא אחריו.
אותו פינוי אשר סוכם בעבור "בצע כסף" של כ 80 מליון ש"ח למוסדות הישיבה הגבוהה בבית אל אשר בין מיסדה הוא כצל'ה והרב מלמד, לאור הסכמתם לפינוי בשקט וללא שום התנגדות פיזית מצד התושבים, הפכו למכה הגדולה שההתיישבות חטפה ולא מאיש שמאל כזה או אחר או שלום עכשיו אלא ממנהיגיה.
הסיפור בקצרה הוא ש5 הבניינים נרכשו על ידי מוסדות הישיבה ובהם אכלסו תלמידים שלהם לאחר שהם התחתנו.
ראשי הישיבה (כצל'ה והרב מלמד) הסכימו לפנות את הבניינים בשקט תמורת סכום "הולם" של כ 80 מליון ש"ח אשר ילך עבור מוסדות הישיבה, בנוסף לכך יש סיכום מול המועצה בבית אל שהשטח שלה יגדל לתוך שטחי הבסיס הצבאי ושם יבנו כ 300 יחי' דיור חדשות, כאשר לא ניתן זמן קצוב לביצוע.
הכסף כבר הועבר למוסדות הישיבה, התלמידים שגרו בבתים אלו בסכירות, לא ראו מזה שקל!.

רכישת השקט ואי ההסכמה להתנגדות ולו הקטנה ביותר - כמובן ללא פגיעה פיזית או נפשית באף אחד מאנשי כוחות הביטחון- על ידי מנהיגי ההתיישבות, גרם לכל המפעל לחשוב שאולי כסף כן קונה את הכל.
ולראיה לכך לקריאה של אותם מנהיגים נגד פינוי מיגרון לא היה שום תוקף, הרי כל המפעל הזה מוערך בערך כלכלי ולא רעיוני.
הציבור התחיל למאוס בהנהגת ההתיישבות, אחד הטענות אותם שמעתי "לא לשם כך באתי לכאן", כל האידאולוגיה שהייתה אצל אותם ראשוני ההתייבשות התחלפה בשנה האחרונה, וקשה לדעת לאן היא תוביל אות הציבור הזה.

שני דברים מרכזים חייבים להשתנות בתופה הקרובה בציבור זה.
האחד שינוי מהותי בהנהגת יש"ע או של האנשים או של הרעיונות המובילים. הנהגה זו חייבת להיות ערה לשינוים המתרחשים בארץ ואצל התושבים, לצפות דברים ולהובילם ולא להיגרר או לתת לאחר לעשות את עבודתך.
ודבר השני הוא וחשוב יותר בעניי, חייבת לבוא הנהגה חדשה להתיישבות ולמפעל הזה, בעיקר הרעיוני וגם המעשי, איילת שקד התחילה בדבר בצורה טובה ואיכותית, אבל בגלל היותה "חילונית" קשה לה להיכנס לכל הלבבות.
חייבים לעזור לה לשנות ואולי לתת לה להוביל את הנהגת ההתיישבות הרעיונית המתחדשת, ולעזוב את אותם רבנים וותיקי ההתיישבות  הם את שלהם עשו.

"אין עתיד אם אין עבר"

בן גוריון- בלי עבר אין עתיד

הכל התחיל לפני כחודש בנסיעה ברכבת לכיוון חיפה, תפסה אותי כתבה בעיתון "מעריב" שבה הוצג מכתב שנשלח מראשי מוסדות בן גוריון לראש הממשלה ולאנשי ממשלה נוספים, בו הם אומרים "לא ניתן להחזיק את המקום בתקציב הזעום הקיים, באם לא יגדל התקציב בקרוב מקומות אלו יאלצו להיסגר".
הסיפור הזה החזיר אותי שנים אחורה לטיול משפחתי שעוד היתי ילד קטן, הגענו לאחד מאתרי המורשת שלנו במהלך הטיול, כל האחים הבענו את מורת רוחנו מזה, ואז אבא שלי הסתובב ואמר "מי שאין לו עבר אין לו עתיד" וזה נחרט.
אני לא איש שמאל לא בעברי ולא בהווה, אבל חונכתי על בסיס הערכים של בן גוריון,בגין,רבין ודומיהם.
מורשת של אהבת העם והארץ שלנו וראיה אחורה כדי להסתכל קדימה, זו הסיבה לטור עמדה זה.

הצריף

הצריף של בן גוריון- שדה בוקר

בשנת 1952 הצטרף בן גוריון לקיבוץ שדה בוקר, כשנה לאחר מכן פרש מהממשלה ועבר לקיבוץ, בו עסק בעיקר בעבודת כפיים בדיר ובכתיבת זיכורנותיו, המעבר לקיבוץ היה ממספר סיבות, אשר המרכזית בינהם היא מפגש שהיה לו עם נוער חלוצי במקום שנה לפני כן, וכן הרצון הגדול שלו להתרחק ולהתנתק מתפקידו האחרון אשר ביצע.
לפני מותו ביקש להכניס לצואתו את ההוראה שביתו זה שבשדה בוקר ישאר כפי שהוא היום על תכולתו ועל צורתו, ושהבית יהיה פתוח לציבור ברחב.

בעקבות צוואתו חוקקה הכנסת חוק אשר נקרא "חוק בן גוריון" אשר מעגן את בקשה זו בצוואה וכן מוסיף עליה את פתיחת מכון לימוד של מורשתו ודאגה לביתו אשר בתל אביב , חלקת הקבר וכמובן הצריף, בחוק זה לא מובהר באופן חד משמעי מי יתקצב את הדבר, אלא מצויין (סימן ג' סעיף 14) שבכל שנה יעבירו ראשי המוסדות את התקציב שלהם לשנה הבאה אשר תחפוף לתקציב שנתי של הממשלה (הכוונה שלא יהיה פערי זמן בין התחלת וסיום התקציב בין הכנסת למוסדות) התקציב יועבר למשרד החינוך והתרבות ומשם לאישור ממשלה.
בפועל לא ברור לי עדין איך נקבע גודל התקציב בעבר, לא מצאתי לדבר רישומים וכן מספרים של גובה התקציב.
משרד החינוך עבר מס' תהפוכות בעבר, כך בממשלה ה 23 (ממשלת רבין) הופרד נושא התרבות והועבר לידי משרד המדע, ושוב בוצע שינוי בשנת 1998 על ידי נתניהו שהעביר את נושא התרבות חזרה לחינוך בשנים אלו ולאחר מכן הוחלט על ידי אהוד ברק בשנת 1999 להחזיר את נושא התרבות לשר המדע.
שינוים אלו הביאו לכך שבסוף הגוף המתקצב את מוסדות בן גוריון הוא משרד התרבות והספורט (כיום) ולא משרד החינוך, וכל זה שמוסדות אחרים הדומים למוסדות מורשת בן גוריון, כגון מוסדות מורשת בגין ומורשת רבין מתוקצבים על ידי משרד ראש הממשלה ישירות.
במהלך השנים האחרונות התקציב של מוסדות בן גוריון עמד על כ 4.8 מיליון ש"ח לשנה, כאשר החלוקה היתה כ 60% עובר למכון בן גוריון ו40% מתחלק בין הבית בתל אביב והצריף אשר בשדה בוקר.
החלוקה הזאת בוצעה על ידי מספר פרמטרים אשר חלקם כמות מבקרים, צוות המקום וכן בעיקר על ידי דרישה של מנהלי אותו מוסד ותקיפותם בנושא.
מטרת התקציב היא רק על מנת להחזיק ולתחזק את המקומות ולא על מנת לשלם שכר או פיתוח ושיווק, את הפרשי התקציבים המוסדות מקבלים מגופים פרטים וכן תרומות, כאשר הכסף העיקרי הוא תקציב משרד התרבות.
חשוב לי לציין שבשנים האחרונות 2010-2012גדל במעט תקציב מוסדות אלו והינו עומד כיום על 6.4 מיליון ש"ח וזאת בזכותו של משרד התרבות.
הכנסות נוספות הן על ידי מכירות מקומיות של מזכרות וכן עלויות כניסה שלא מכסות דבר וחצי דבר, וזאת כחלק מקיום צואתו של בן גוריון "שהמקום יהיה פתוח ונגיש לכולם".

רק לשם השוואה בין המוסדות השונים

על מנת להבין את החשיבות של המקומות האלו, יש רק לעיין במספרים הבאים של המבקרים במקומות, מדובר בכ 150 אלף איש אשר ביקרו בשנת 2011 במוסדות אלו, בינהם חיילים,תלמידים מורים נתון זה לא כולל אזרחים אשר הגיעו למקום באופן עצמאי. על מנת להחזיק מקום זה ולפתח ולשמר אותו לא מספיק תקציב זעום כפי שמחולק כיום.
בנוסף לכך, השנה הוחלט על ידי משרד החינוך שזו שנה של בגין ובן גוריון, כאשר פניתי למשרד על מנת לקבל את תגובתם על מצבו של הצריף, אשר הם שולחים לשם בתי ספר לסיורים, נאמר לי כך "אנו לא אחראים על תיקצוב ועל תחזוקה, הנושא הינו באחריות המועצות המקומיות והמשרד המטפל במקומות אלו".
סליחה על הקטנוניות אבל אתם הולכים לשלוח לשם אלפי תלמידים, תדרשו ממשרד התרבות לדאוג לכך שהמקום יראה נורמלי, אתם מחנכים שם את התלמידים, אתם לא רוצים שיראו שזה מקום מכובד, המייצג מורשת מכובדת?

על מנת להבין את המשמעות בהחזקת מבנים אלו ניתן לקחת את מספרי המבקרים ואת כל העובדים הקבועים במוסדות אלו ולהבין את העלויות הקבועות והמשתנות.
ולהשוות את הדבר לטבלה של התקציב בשלוש השנים האחרונות.

תקציב מוסדות בן גוריון בשלוש שנים האחרונות בפרוט לפי שם מוסד- משרד התרבות והספורט

בודאי שמציאות זו מחייבת את כל הנוגעים בדבר הן משרד החינוך והן משרד התרבות ובודאי של משרד ראש הממשלה לבחון את האפשרות של הגדלת התקציב למוסדות אלו, וזה לאור הנתונים שמראים שתקציבי המוסדות שבאחריות משרד ראש הממשלה מתוקצבים בסכומים של 10 מליון ויותר לשנה.

בנימה אישית ברצוני להגיד, פניתי לכל הנוגעים בדבר מיו"ר הכנסת דרך יו"ר מפלגת העבודה, שר החינוך ועוד.
טרם התקבלה תשובה מסודרת מאחד מאמורים לעיל.
הנושא אינו קשור לימין או שמאל (היו שרים מכל המפלגות בתיקים אלו שלא עשו דבר) אלא בשאלה הפשוטה, האם ההסטוריה שלנו שהיא חלק מאיתנו צריכה להיות משומרת על ידי הממשלה? לפי דעתי כן כי לי כאחד שהוא חלק מהעם חשוב לדעת שראש הממשלה מי שזה לא יהיה מסתכל על העבר שלנו כעם ואני בטוח שהוא יסתכל כמה שיותר רחוק על העתיד של כולנו.


חבל שגם בנושא של זיכרון מורשת, יש איפה ואיפה כאשר, אנחנו לא מבקשים מוזאון פאר או מצגת אור קולית משגעת, רק להחזיק את האתרים האלו בצורה מכובדת וראויה עבור זיכרון האנשים אשר גרו שם ומשם הקימו את המקומות ששם אנחנו גרים היום.

"וגר זאב עם כבש"? על האיחוד הצפוי במפלגות הימין.

בשבת האחרונה הייתי עם משפחתי הקטנה בישוב פסגות, ישוב שבהיסטוריה שלו היה אחד המזוהים חזק עם מפלגת המפד"ל, אך מאז הקמת מפלגת האיחוד הלאומי, הישוב מזדהה אם מפלגה זו בעיקר, וכיום תושבי הישוב מתעוררים לחיים ושיחת היום שם זהו הפריימריז שבבית היהודי. 

כצלה'- האם אותו יקבלו בוחרי הבית היהודי?

בשיחת מסדרון שהשתתפתי בנוגע להתפקדות למפלגת הבית היהודי, העלה אחד המשתתפים שאלה קטנה, "תגיד נניח התפקדתי, בחרתי, ניצחנו, עכשיו יהיה איחוד, נקבל במפלגה את כצ'לה,מיכאל בן ארי, בן גביר וחבריו, אם אני רוצה אותם במפלגה, הייתי מצביע עבורם ישירות, אז בשביל מה להתפקד?" ומיד סינן "רואה זו דמוקרטיה בגרוש".

אני חייב להודות הלכתי הביתה בתחושה לא טובה מהשיחה, יש צדק במה שהוא אומר, באמת אם אני רוצה את החבר'ה של האיחוד הלאומי הייתי מצביע עבורם, אז בשביל מה באמת להתפקד? 

בשבועות האחרונים אני מגלה מספר דברים על הפריימריז הזה ודרך התנהלות שלו.
כאשר בתחילת הדרך, יצאה המפלגה בהצהרה על רצונה ל"הצעיר" את השורות וקראה לחבר'ה צעירים להתמודד ברשימה, אבל לפני שבוע וחצי הוחלט בוועדת המפלגה שאם איילת שקד תנצח בהתמודדות על מקום של אישה במפלגה (מקום רביעי) אזי היא גם תמלא את המשבצת של השיריון לצעיר (עד גיל 40) שהיה צריך להיות מקום חמישי, לכאורה מהלך מובן הרי שקד היא גם צעירה וגם אישה, אך הדבר נועד על מנת להכניס עוד איש מהמערכת הוותיקה למקום ראלי יותר מהמקומות בהם יזכו.
באותה ועדה הוחלו שכל מי שהתפקד טלפונית יצטרך לשלוח מייל או פקס אם אישור התפקדות, על מנת למנוע זיופים לכאורה, אבל מהלך זה נועד עבור מתפקדיו של בנט אשר עד להודעה זו, פקד כ 1,500 איש בדרך זו ועוד רבים בדרך המקובלת, בנוסף לכך הועדה לא הפיצה אינפורמציה זו בקרב הציבור אלא רק הודעה למרכזי ההתפקדות.

רבני הציונות הדתית יצאו בהצהרה לכל מי שבעל זכות הצבעה (מגיל 17) לממש את זכותו להתפקד ולהצביע על מנת ליצור השפעה גדולה במפלגה, האם בכך הם לא יוצרים תרמית מול המתפקדים? הרי הם באם להכריע מי יוביל את המפלגה ומי יהיה במקומות ראלים ומי פחות ולאחר מכן יבוא איחוד כזה או אחר, כאשר אני מסתמך על ההסכם שנסגר בין המפלגות כאשר דובר על הקדמת הבחירות לחודש ספטמבר(תודה לטל שניידר על המידע), אשר מדבר שהמפלגה הגדולה תוביל את הרשימה המאוחדת ושאר המקומות יאוישו בשיטת הריץ'רץ'.

בנט- לאן יוביל את המפלגה?

לפי הסכם זה אנו נקבל את כצ'לה כיו"ר המפלגה ואת מיכאל בן ארי במקום ראלי (בתקווה שיהיו 10מנדטים), בשביל זה למה להצביע למלגה מאוחדת?ניתן לוותר על האיחוד ולהצביע ישר לאיחוד הלאומי.

הבית היהודי- מפד"ל הייתה תמיד חברה יותר סוציאל דמוקרטית, ומפלגה ממלכתית ומתונה יותר, איחוד זה יכול לפגוע המטרות המפלגה, האם ארץ ישראל תהיה בראש, חינוך, עניינים חברתיים? מי יהיה מוביל המפלגה הרבנים או יו"ר המפלגה?  הרבה שאלות שעולות ממהלך זה, ומעט מאוד תשובות.


העניין המרכזי הוא אותה שאלה שהועלתה כאן.
האם מהלך כזה הוא דמוקרטי ואטי עבור קהל המתפקדים? האם יש למועמד כזה או אחר את הזכות להכריז שיבצע איחוד בין מפלגות, כאשר לא ידוע פשר הסיכום בין המפלגות או דרך המיזוג? האם החלטה כזאת צריכה לעבור בוועדות המפלגה לפני שבכלל מועמד כזה או אחר יוצא בהצהרות?

התחושה שאיתה הולכים אנשים מהמגזר הדתי אשר התפקדו כבר לבית היהודי, שאיחוד זה פוגע במהלך הדמוקרטי שהיה עד עכשיו שראו בו סוג של דבר חדש ומרענן בציבור הדתי.
ומעבר לזה לא אחת שמעתי שאם האיחוד הזה יצא לפועל ויצור מצב שבו אנשים שלא נבחרו על ידי המתפקדים ולא התמודדו להנהגת המפלגה יקבלו מקום ראלי במפלגה הזאת, יעברו רבים ממתפקדי הבית היהודי ויצביעו לליכוד, דבר זה יכול להיות בעוכרי המפלגה המאוחדת שישארו בעיקר עם המצביעים הקיצוניים יותר ממה שציפו.

אז איך מגיעים ל10 מנדטים? ממשיכים בעבודה קשה כמו שעשו עד היום, יוצרים מפלגה שמאמינה שהיא יכולה להיות לא רק עם 10 מנדטים אלא היא יכולה להגיע ל 25 מנדטים, לכוון את החץ הכי גבוה שאפשר ולא לכוון נמוך כמו שעשו עד היום המטרה היא גם של הנבחרים וגם של הבוחרים ליצור מפלגה חזקה ואיכותית שתוכל להשפיע רבות באיחוד כזה, "יצא שכרנו בהפסדנו"