‏הצגת רשומות עם תוויות המאבק לשויון בנטל והציבור הדתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות המאבק לשויון בנטל והציבור הדתי. הצג את כל הרשומות

יום שני, 23 בפברואר 2015

נמאס מאנשי הכסא רוצים אנשי מעשה

השבת התחלנו לקרוא על בניית העם שלנו, אחרי שכל הפרשות האחרונות עסקו בתהליך בזריעת הזרעים לעם, מאדם וחווה אברהם ושרה והמשך, הגענו סוף סוף לתחילת הבניה של העם.
והאבסורד הגדול הוא איך אנו מתחילים להיבנות? אנחנו מוכרים את אחד מהאחים שלנו כי הוא לא מתאים לנו בראיה שלו בהתנהגות שלו בהתנהלות שלו, לאורח החיים שלנו , ולכן אנחנו מחליטים ל"היפטר" ממנו.
אנחנו בונים עם מתוך הרס של משפחה!
 
ככה התחלתי לכתוב את המאמר הזה לפני כחודש ימים, בתוך כדי לימוד של פרשות השבוע וחיבור לנעשה פה בארץ.
מאז הקשבתי הרבה, שמעתי המון והבנתי מעט.
לא שניתי את ההתחלה של הפוסט הזה מהסיבה היא שאני בטוח שככה הוא צריך להסתיים ושבסופו תחזרו לתחילת הדברים ותחברו את הכול למעגל אחד.
 
אנו נמצאים בתוך מערכת בחירות, עם שבחור לו את מנהיגיו ומקווה להתחיל מציאות חדשה טובה יותר מזו שהסתיימה לא מכבר.
אך בפועל מערכת הבחירות זהו מוציאה מאתנו את הכיעור, את הפילוג את שנאת האחר והערצת עצמי, כל התכונות אשר אני כהורה וכאדם סולד מהם ומנסה להתרחק מהם כמו מאש.
 
לאן הגענו? האם פתרנו את כל הבעיות הקיומיות שעכשיו נשאר להחליט האם כן חוק הנישואים או לא?
האם פתרנו את מצוקת העוני והאבטלה שיש לנו את הפריבילגיה להתעסק עם אירן?
האם העם מאוחד כדי שנתעסק האם יש פרטנר לשלום או אין?  האם פתרתם את בעיית הבדלי המעמדות במדינה שהדיון התנחלויות כן או לא הוא רלוונטי עכשיו?

 

מאסנו באנשי הכיסא רוצים אנשי מעשה.

 
זו הרגשתי, נמאס לנו מכל השרים וחברי הכנסת אשר דואגים לעצמם ולמקורבים שלהם, הלו! אתם נבחרי הציבור ולא נבחרי עצמכם, מתי לאחרונה דאגתם לרווחת האחר? מתי קידמתם מהלכים לצמצום הפערים, מתי לאחרונה השתדלתם להרבות שלום בתוך העם?
 
מעטים הם מכם חברי הכנסת שאנחנו כעם באמת אוהבים ולא משנה לנו מיקומכם על המפה הפוליטית, וישנם כאלה גם מימין וגם משמאל, לדוג' אילן גילון ממרצ , זבולון כלפא מהבית היהודי, אורי אורבף ז"ל , תמר זנדברג וכדו'.
אך מעטים הם מאוד (והאבסורד שהם באים משני קצוות המתרס).
מתי תתחילו להבין שלהנהיג עם, זה לא רק מלחמות עם האויב שמסביב, זה דבר ראשון לדאוג לעם שיהיה לו טוב!
נכון גם ביטחון חשוב ואפילו חשוב מאוד, ואני בטוח שגם מימין וגם משמאל אף אחד לא יגיע למצב שיפקיר את בטחון מדינת ישראל, יש לנו צבא הטוב והחזק בעולם וכעם אנחנו עומדים מאחוריו ואתו בכל הנדרש.
אבל לדאוג להורים שלנו שלא יחסרם להם דבר, מי ידאג לדבר חשוב זה?
מי ידאג לרווחת האחר? לצמצום פערים? בקיצור לטובת הציבור?
עוצמה של עם לא נמדדת רק באחדותו בעט מלחמה אלא עצמתו האמיתית נמדדת באחדותו ללא מלחמה.
 
ואני לא תמים תמיד יהיו ביננו חילוקי דעות וזה אך טבעי בין בני אדם, אבל לא ניתן לדון בהם בצורה מכובדת ומתורבתת?
אשר מכבדת את האחר ולא שמה את עצמי מעליו?
 
נכון אני אדם דתי ואיש ימין אך הדברים הללו חוצים מגזרים, אני נגד שמדירים נשים או להטיב"ים בדיוק כמו שאני מתעב שמדברים בצורה בוטה נגד ציבור שלם שגר בחבל ארץ מסוים.
 
השאלות האמתיות נשאלו , עכשיו אנו צריכים לבחור לנו הנהגה שתדע גם לתת את התשובות ולא רק מהפה ולחוץ אלא במעשים.
נכון אף מפלגה אינה מושלמת, אבל אנחנו קהל הבוחרים הכוח לשנות הוא בידיים שלנו, לדרוש מהמפלגות להן אנו נותנים את הקול שלנו לשנות את הדברים לעבוד בשבילנו ולא בשביל הכיסא והתואר.
 
בפרשת "משפטים" אומר יתרו (אשר הוא גוי וחותן משה) ההנהגה שאתה צריך לבחור לעם אתה צריך בהם 3 דברים.
1. אנשי חיל
2. יראי אלוהים
3. אנשי אמת ושונאי בצע.
בשביל מה צריך אנשי "חיל"? כמו שאתם מבינים לא מדובר באנשי צבע אלא באנשים שרוצים "ללכת מחיל אל חיל" זאת אומרת להתקדם ולקדם כל הזמן לעשות לפעול ולהשתדרג, לא להיות צמודים לכיסא אלא לפעול כל הזמן לטובת העם אותו הם מנהיגים.
 
ובחזרה לתחילת הדברים, לדעתי בתקופה הזאת הגענו לסוג של שפל מאין כמוהו, ויש מה שמוגדר בקבלה "שבירת הכלים"  זו סיטואציה שהמציאות הקיימת לא יכולה להכיל את כל התוכן הקיים ולכן "הכלי" נשבר.
עכשיו עמודות בפנינו 2 אפשרויות לכעוס על כולם ולהאשים את כולם בשבירת הכלי הזה (וכמובן לא את עצמנו כי אנחנו הכי...) או לקום יחד ולבנות כלי חדש אשר יוכל להכיל את התוכן הקיים בעולמנו.
 
אני מאמין ובטוח שמהשבירה הזאת יקום לו עם חזק יותר זה הכול תלוי בנו.
 
 
 
 
 

יום שישי, 13 ביולי 2012

המאבק לגיוס כולל והציבור הדתי לאומי.


 ראיתי שבוע שעבר פרסום ב YNET שהפראיירים טוענים שהציבור הדתי לאומי, אנשי הישיבות ובני עקיבא אתם וכבר מההפגנה הקרובה נראה הרבה יותר כיפות סרוגות בקהל.

הציבור הדתי לאומי נקרע בין 2 עולמות, המציאות החדשה גורמת לו להעלות שאלות שהוא תמיד התחמק מהם.


הציבור הזה מבין מאוד גם את הציבור החילוני ואת זעקתו לשוויון בנטל, וגם את הציבור החרדי אשר רוצה להישאר ספון בתוך כותלי בית המדרש.


הציונות הדתית מחזיקה כ 50-60% מהקצונה הזוטרה והבינונית  והיא גם יצרה למגזר שלה הסדר  עם המדינה בנוגע לחלוקה בין לימוד תורה וצבא.
כך שהם נוגעים בשתי העולמות


אבל ציפייה מציבור זה להחליט מה הוא מעדיף, די דומה (ואני מקצין במעט) לשאלה שאני אשאל את הבת שלי, את מי את יותר אוהבת את אבא או אימא?  
הציבור הדתי שואל את עצמו היום על בסיס הדיאלוג הזה, מה אני? יותר חרדי או יותר חילוני?
והוא לא כל כך מצליח לענות לשאלה הזאת.

האם זו שעתו של הציבור הזה?
כל השנים ההנהגה של הציונות הדתית חיפשה את הזמן שבו יש "לתפוס פיקוד", אולי זה הזמן שלהם להיכנס לתפקיד המתווך, הרי הם מכירים טוב את שני הצדדים
גם ציבור הבוחרים שלהם רוצה לראות אותם יותר אקטיביים מבחינה פוליטית ואולי ככה אפילו יצליחו לגרוף עוד כמה קולות לקראת הבחירות הבאות?


אבל שוב כמו רוטינה מנהיגיו בפועל וגם מי שרוצה להנהיג אותם בעתיד לא רואים את ההזדמנות או מתעלמים ממנה, ויוצאים בהצהרות אחרות לגמרי  כמו איילת שקד "חשוב שהחרדים יעבדו מאשר יתגייסו" והשר הרשקוביץ: "בואו נאפשר גם לחילוניות לא להתגייס".והגדיל להגיד את מאנשי המפלגה "כרגע מעדיפים לשבת על הגדר".


הסיטואציה הזאת יכולה גם לפגוע במפד"ל ובאיחוד הלאומי כאשר הרבה מציבור הבוחרים שלהם מסכים למאבק, ושואל את עצמו, איפה אותם רבנים אשר הביאו את פתרון ההסדר? למה בנט, יצא סיירת מטכ"ל לא מביע דעה בפומבי? 
המצב כיום מעלה שאלות קשות לציבור זה, ולאט לאט יחייב אותו לבחור צד והזמן הזה מתקרב.